סביבת התוכן 'קשת' - קריאה, שטף ותקשוב
הרציונל: סביבת 'קשת' פותחה כדי להוביל תלמידי יסודי לשיפור שטף הקריאה באמצעות למידה חווייתית, דינמית ומותאמת אישית, המשלבת תרגול, משחק ואתגר.
המעבר מהוראה פרונטלית ללמידה מתוקשבת מעצים את התלמידים, מגביר את המוטיבציה ומאפשר פיתוח מיומנויות חשיבה גבוהות[1].
המעבר מהוראה פרונטלית ללמידה מתוקשבת מעצים את התלמידים, מגביר את המוטיבציה ומאפשר פיתוח מיומנויות חשיבה גבוהות[1].
מהו שטף קריאה?
שטף קריאה מתייחס לדיוק, קצב והנגנה. קריאה שוטפת מאפשרת הבנה טובה יותר של הטקסט, מתפתחת לאורך שנות היסודי ודורשת תרגול רב. חזרתיות, הדגשת מרכיבים לשוניים וחיזוק הזיכרון תורמים לשיפור השטף. שטף הקריאה מושפע ממורכבות הטקסט ומהיכרות עמו, ומאפשר הפניית מאמץ מנטלי להבנה עמוקה יותר[1].
התפתחות שטף הקריאה לאורך זמן
הגרף מדגים כיצד תרגול קבוע בסביבת 'קשת' משפר את שטף הקריאה (דיוק, קצב והנגנה) במהלך שנת לימודים.
מרכיבי שטף הקריאה
שלושת המרכיבים המרכזיים: דיוק, קצב והנגנה – חיוניים לתהליך הקריאה השוטפת.
הייחודיות של 'קשת'
- סיפורים נבחרים מחיי היום-יום של התלמידים (קבלת השונה, קיימות, חשיבה חיובית ועוד).
- למידה חווייתית, תחרותית ומותאמת אישית עם משחקים, משוב מיידי ואתגר.
- אפשרות למעקב פרטני של מורים אחרי התקדמות התלמידים.
- העשרה רגשית, חברתית וידע עולם דרך שיח כיתתי ופעילויות יצירה.
המטרות של 'קשת'
- שיפור שטף הקריאה (דיוק, קצב, הנגנה) והבנת הנקרא.
- טיפוח האזנה, מיומנויות לשון והעשרת אוצר מילים.
- יצירת סביבת למידה מהנה, מגוונת ודיגיטלית.
- העצמת הביטחון העצמי של התלמידים כקוראים.
- הפחתת מתח וחשש מתהליך הקריאה.
- פיתוח לומד עצמאי, סקרן ושותף לתהליך.
- העשרת הידע הלשוני: ידע פונולוגי, מורפולוגי, סמנטי ואורתוגרפי.
שיטות ופעילויות בסביבת 'קשת'
- התאמת פעילויות לכל תלמיד לפי צרכיו, מעקב פרטני אחרי התקדמות.
- תרגול הדרגתי: טרום קריאה, במהלך הקריאה ולאחריה.
- פעילויות מגוונות: האזנה, שאלות ברירה, משחקי נכון/לא נכון, תרגול פונולוגי ומורפולוגי, חיבור משפטים, השלמות ועוד.
- משוב מיידי ואפשרות לתיקון בכל שלב.
דוגמאות למשימות
- האזנה לטקסט מודגש, מענה על שאלות הבנה.
- משימות צליל והברה: הבחנה בין תנועות, מציאת חרוזים.
- משימות מילה: הברקות מילים, סידור מילים, מציאת משמעות.
- משימות טקסט: השלמת משפטים, שאלות ברירה, סימון נכון/לא נכון.
מקורות עיקריים: גילור (2011), קולן ולוי-שמעון (2019), עובדיה-פורצנל ושות' (2009), Perrotta et al. (2013), Clark et al. (2011), ועוד[1].