הקריאה אינה רק אחת המיומנויות הנדרשות בבית הספר; היא אבן יסוד שעליה נבנית למידה כולה. כל תחום דעת נשען על היכולת לפרש טקסטים: במתמטיקה ניסוח של בעיות מילוליות דורש לא רק חישוב אלא גם הבנת שפה ומבנה לוגי; במדעים הקריאה מאפשרת זיהוי רצף של תופעות, הסבר של תהליכים וקישור בין סיבה ותוצאה; בהיסטוריה היא מהווה שער לעולם של רעיונות, עמדות ופרשנויות. כאשר ילד אינו שולט בשטף ובהבנת הנקרא, כל אלה נראים לו כמו קוד סתום, ותחומי הדעת כולם הופכים למכשול. מחקרים בפסיכולוגיה קוגניטיבית מראים כי הקשב המושקע בפענוח אותיות בלבד גוזל את המשאבים הדרושים לבניית מודל מנטלי של הטקסט כולו, ולכן הקריאה נותרת שטחית ואינה מולידה הבנה אמיתית.

במסגרת המסמכים הפדגוגיים של רמ״ה (2018), נכתב במפורש כי שטף הקריאה – קריאה מדויקת, רציפה ובקצב מותאם, הוא תנאי בסיסי ליכולת להבין טקסטים מורכבים. עם זאת, ההדגשה היא ששטף לבדו אינו ערובה להבנה. לכן ההנחיה היא לשלב בין הערכת שטף לבין הערכת הבנת המשמעות, מתוך מטרה לטפח לומד המסוגל גם לקרוא במהירות מספקת וגם לעבד את התוכן, להסיק מסקנות ולהחיל את הנלמד על מצבים אחרים. תפיסה זו אומצה בבתי ספר רבים בישראל, והיא מהווה כיום בסיס להדרכה פדגוגית למורות לשפה. 

אך מעבר לפן הקוגניטיבי, יש גם משמעות רגשית־חברתית עמוקה. ילד המצליח לקרוא ולהבין אינו רק "פותר טקסט", אלא חווה תחושת מסוגלות, חוויה פסיכולוגית של אני יכול. הוא מרים יד בכיתה, מתערב בדיון, ומבין שהוא חלק אינטגרלי מהשיח. תחושת המסוגלות הזו יוצרת "אפקט דומינו":
היא מחזקת את הביטחון העצמי, מעלה את המוטיבציה ללמידה ומטפחת זהות לומד פעילה. לעומת זאת, ילד שאינו מצליח לעבור מעבר לפענוח האותיות חווה שוב ושוב תחושת כישלון. תחושה זו עלולה להתגבש לחוסר אונים נלמד, חוסר אמון ביכולת האישית, תסכול מתמשך ואף הימנעות ממפגש עם טקסטים.

אני נזכר בתלמיד בכיתה ד’ שקרא סיפור קצר על חברות. בתחילה היה עסוק במילים עצמן, אך לאחר שיחה קצרה עצר לרגע ואמר:   “אני חושב שגם אני הייתי יכול לעזור לחבר שלי, כמו הדמות בסיפור.” זה היה רגע שבו הקריאה הפכה ממיומנות טכנית לחוויה של הבנה עצמית.
הילד לא רק תפס את העלילה, הוא יצר זיקה בין הנאמר לבין חייו האישיים, והצליח לראות את עצמו כבעל ערך וכמי שיכול לפעול בעולם.
במונחים פדגוגיים, זהו החיבור שבין קריאה להבניית זהות: לא עוד רצף מילים, אלא שער למשמעות, להזדהות ולהשתתפות מלאה בחיים החברתיים והלימודיים.